על הקשר שבין חרדה חברתית לפרפקציוניזם
לאחר שנים ללא אינטראקציות חברתיות חוויתיות ומהנות, נ׳ (16) סיפרה לי במבט מתרגש ששתי חברות חדשות שהיא יצרה לאחרונה, הזמינו אותה למסיבה. לאחר כמה שניות היא קטעה את ההתלהבות שלי מההתקדמות הנהדרת הזאת, והודיעה לי שאין לה שום כוונה ללכת. היא הרי ״בכלל לא טובה בלהיות במסיבות״ , ו״היא לא מספיק מעניינת״ ומה אם ״לא יהיה לה שום דבר חכם, מעניין או מצחיק להגיד״. בעצם ״בטוח שלא יהיה לה שום דבר מעניין, מצחיק או חכם להגיד״, ויותר גרוע: מה אם היא ״תגיד את הדבר הלא נכון?״. ואז ״כולם יראו שהיא לחוצה. ויצחקו.״.
ההרצון להגיד את הדבר ״הנכון״ ברגע ״הנכון״, ולהיות באופן ״הנכון״, מאפיינים רבים ממי שמתמודדים עם חרדה חברתית. המתבגרים שהנחתי הסבירו לא פעם את ההימנעות שלהם ממצבים חברתיים מסוימים בטענה ש״אין להם/ לא יהיה להם משהו טוב מספיק או נכון להגיד״. מחקרים אחרונים בתחום של חרדה חברתית מצביעים על כך שהרבה מאלו המתמודדים חרדה זו, מחזיקים באמונה שמצפים מהם לסטנדרטים חברתיים שקשה מאוד על בלתי אפשרי לעמוד בהם – מה שרק מעצים את החרדה(1).
המעגל ההרסני של חרדה חברתית ופרפקציוניזם
אינטראקציות חברתיות בגיל ההתבגרות הן גורם מכונן בבניית הזהות שלנו והביטחון העצמי שלנו. הצורך בחברה, ובקבלה חברתית הוא אחד הצרכים הבסיסיים של כולנו. מנגנון פרפקציוניזם המתפתח סביב אינטראקציות חברתיות עלול להגביר ואף ליצור חרדה חברתית. כיצד זה קורה?
אחת האמונות המגבילות שמנגנון הפרפקציוניזם מייצר אצל מתבגרים וצעירים היא שיש מהם ציפייה חברתית להגיד תמיד את הדבר המושלם באופן המושלם. הם מאמינים שאם הם לא יצרו את האינטראקציה המושלמת, תישלל מהם הקבלה החברתית. במקרים חמורים, האמונה היא ש״טעות״ באינטראקציה החברתית תגרור שיפוטיות, ענישה והשפלה.
חשבו: מה יקרה אם נתלה את הקבלה החברתית שלנו בכך שכל משפט שאנו אומרים חייב להיות מושלם? מה אם נהיה בטוחים שלכל מילה קטנה לא במקום, גמגום או קול שנוציא, יהיו השלכות חמורות? כנראה שנרגיש חרדה גדולה בכל אינטראקציה חברתית. אחרי הכל, הסיכוי שלנו כבני אנוש להגיד תמיד את הדבר המושלם באופן המושלם, הוא מאוד מאוד קטן.
מכיוון שהציפייה לאינטראקציה מושלמת איננה ברת השגה, פרפקציוניזם במצבים חברתיים יגרור כמעט תמיד תחושת חרדה קשה סביב מצבים אלו, עד כדי הימנעות מהם. בראשו של הפרפקציוניסט יהיה זה עדיף לא להסתכן ב״טעות החברתית״ בעלת השלכות חמורות, גם, לעיתים, במחיר של חוסר חיי חברה, ואף בדידות.
אף אחד לא מושלם
כיצד ניתן לצאת מתוך המעגל ההרסני הזה?
קודם כל עלינו לאמת את המתבגר או הצעיר עם המציאות: שאין משהו מושלם בחיים. עלינו להראות לו שהציפייה לאינטראקציה חברתית מושלמת איננה מציאותית. ברוב המקרים אין משהו אחד ״נכון״ באופן מוחלט שאפשר להגיד, כמו שאין משהו שהוא ״לא נכון״ באופן מוחלט שאפשר להגיד. אין אינטראקציות חברתיות משולמות, לא היו, ולא יהיו. וזה בסדר. כך עובד העולם.
הדבר השני שעלינו לעשות, הוא ״להוכיח״ שהתוצאה החמורה שהמתבגר או הצעיר מדמיין שתקרה אם האינטראקציה החברתית לא תלך כפי שתכנן או קיווה – סביר שלא הולכת לקרות. לא כדאי להבטיח שהיא לא תקרה, כי לאף אחד לא ניתנה הנבואה, אך כנראה שאם תהיה תוצאה, היא תהיה הרבה פחות חמורה מזו שהוא חושש ממנה.
ככל שצעירים ומתבגרים המתמודדים עם חרדה חברתית ישתתפו ביותר אינטראקציות חברתיות, כך הם יוכיחו לעצמם שאין באמת ממה לפחד, ויש הרבה ממה להנות!
במאה שמונים אנו מציעים לנוער וצעירים המתמודדים עם חרדה חברתית וביישנות מסגרת קבוצתית ופרטנית להשתתפות ותרגול אינטראקציות חברתיות בסביבה בטוחה ומהנה, ודואגים להוכיח להם כל פעם מחדש שהם יכולים להתגבר על החרדה ולהיות מוקפים חברים בכל מקום ומסגרת.